מקובלים על הושענא רבה ושמחת תורה

מן המקורות על הושענא רבה ושמחת תורה

“בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְסֻכּוֹת וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, אָנוּ עוֹסְקִים בְּתִקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, כַּיָּדוּעַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים, וְעִקַּר גְּמַר הַתִּקּוּן הוּא בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּיָּדוּעַ. וְעַל – כֵּן אָז אָנוּ מִתְפַּלְּלִין עַל הַמַּיִם שֶׁהוּא מֵימֵי הַבְּאֵרוֹת, בְּחִינַת מַיִם טְהוֹרִים, כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הִתְחִיל הַתִּקּוּן, כִּי עִיקַּר בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה וְעִיקַּר הוּא אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹצִיא מִשְׁפָּטֵנוּ לָאוֹר… וְעַל כֵּן צוֹעֲקִים אָז בְּקוֹלוֹת וְתוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר, כְּדֵי לַחְפֹּר וּלְהוֹצִיא וּלְגַלּוֹת מַיִם טְהוֹרִים, לְטַהֲרֵנוּ מִכָּל טֻמְאוֹתֵינוּ… כִּי אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל טֻמְאוֹתֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ ע”י מַיִם טְהוֹרִים… וְאַחַר כָּךְ אָנוּ זוֹכִין לְסֻכּוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּיקּוּן הַדַּעַת, שֶׁנִּתְתַּקֵּן ע”י מַיִם טְהוֹרִים, כִּי סֻכָּה הוּא בְּחִינַת דַּעַת, בְּחִינַת אִימָא שמסוככת על בניה, בְּחִינַת אֵם לַבִּינָה וְכוּ’, וְזֶהוּ בְּחִינַת סֻכַּת שָׁלוֹם, בְּחִינַת בִּטּוּל הַמַּחֲלֹקֶת וְהַמְּרִיבוֹת, כִּי לְאַחַר שֶׁזּוֹכִין לְגַלּוֹת הַמַּיִם טְהוֹרִים בִּשְׁלֵמוּת, ע”י שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, מֵחֲמַת הַמַּחֲלוֹקוֹת וְהַמְּרִיבוֹת, אֲזַי מְתַקְּנִין הַמַּחֲלֹקוֹת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, בְּחִינַת סֻכַּת שָׁלוֹם… וְזֶה בְּחִינַת וּפְרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ, כִּי עַל – יְדֵי סֻכַּת שָׁלוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל – יְדֵי הַמַּיִם טְהוֹרִים… אֲבָל עִקַּר גְּמַר הַתִּקּוּן הוּא בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, כִּי אע”פ שֶׁכְּבָר זָכוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לִבְחִינַת מַיִם טְהוֹרִים וְזָכוּ אַחַר כָּךְ לְסֻכַּת שָׁלוֹם שֶׁהוּא תִּקּוּן הַדַּעַת עַל יְדֵי זֶה, אעפ”כ עֲדַיִן לֹא נִזְדַּכֵּךְ הַמֹּחַ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת לְגַמְרֵי, וְעַל כֵּן בְּכָל יְמֵי הַסֻּכּוֹת מַקְרִיבִין שִׁבְעִים פָּרִים בִּשְׁבִיל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, כְּדֵי לְבָרֵר הַטּוֹב מֵהֶם וּלְגָרְשָׁם מֵעַל גְּבוּלֵנוּ, שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זָר בְּשִׂמְחָתֵנוּ בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּיָּדוּעַ… כִּי עִיקַּר הִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּיָּדוּעַ, וְעַל כֵּן בַּיּוֹם שֶׁקֹּדֶם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, שֶׁאָז לוֹקְחִין עַרְבֵי נַחַל מִנְהַג נְבִיאִים, כִּי אָז קֹדֶם גְּמַר הַתִּקּוּן בִּשְׁלֵמוּת צְרִיכִין לָשׁוּב וְלַחְפֹּר אֶת בְּאֵרוֹת הַמַּיִם לְהַשִּיג וְלִמְצֹא בְּחִינַת מַיִם טְהוֹרִים כְּדֵי לִטָּהֵר בִּשְׁלֵמוּת מִכָּל בְּחִינַת הַמּוֹתָרוֹת” (“ליקוטי הלכות” – הלכות הושענא רבה, הלכה ב’).
“היום הזה [שביעי של סוכות] הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא, והיום הזה נקרא הושענא רבה מפני שבא צעקה גדולה בלב להיוושע בישועה רבה, מאחר שמרגישים החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המלך ע”ה, שהיה לו תמיד צעקה גדולה בלבו מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדיין הוא עומד בחוץ” (“פרי צדיק”, חג הסוכות, אות כ”ח).
“הוֹשַׁעְנָא, שזה בְּחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’, מִבְּחִינַת צַעֲקַת הַלֵּב מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מִתְגַּלִּים הָעֵצוֹת. כִּי הוֹשַׁעְנָא מוֹרֶה עַל צַעֲקַת הַלֵּב כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא חַס וְשָׁלוֹם, בְּצָרָה גְּדוֹלָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר שׁוּם דִּבְרֵי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים וְרִצּוּיִים, רַק שֶׁצּוֹעֵק מֵעֹמֶק הַלֵּב הוֹשַׁעְנָא, וְעַל-כֵּן נִקְרָאִים הָעַרְבֵי נַחַל שֶׁהֵם בְּחִינַת עֵצוֹת הוֹשַׁעְנָא, כִּי הָעֵצוֹת הֵם בְּחִינַת צַעֲקַת הַלֵּב, בְּחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, וְעַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָעֵצוֹת נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה, וְזֶה צְרִיכִים עַתָּה בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה, כִּי אָז נִגְמָר הַחוֹתָם בְּחִינַת חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, וְהַחוֹתָם הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה. וְעַל-כֵּן לוֹקְחִין עַרְבֵי נַחַל וְצוֹעֲקִין עֲלֵיהֶם הוֹשַׁעְנָא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הָעֵצוֹת, וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּדֵּל הָאֱמוּנָה וְעַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה נִגְמָר הַחוֹתָם דִּקְדֻשָּׁה” (“ליקוטי הלכות”, הלכות הושענא רבה, הלכה א’).
“כל מגמת עבודתנו בימים האלו להעלות המלכות שמים כידוע, והייחוד נשלם בשמיני עצרת, כי בהושענא רבה אנו עושים ז’ הקפות, ובהקפות שאנו עושים בהושענא רבה אנו עושים חומות ומגנים אל המלכות שלא יוכלו לקרב אליה הסטרא אחרא להניק מן המלכות. וזהו החותם של הושענא רבה, שתיבת חות”ם הוא אותיות חומ”ת, ועל ידי שאנו עושים בהושענא רבה הקפות, שהם מגנים על המלכות, מתעלה המלכות ביום שמיני עצרת ומתייחד באין סוף ב”ה ונשפע חסדים גדולים על כנסת ישראל… ועל ידי זה נבנה קומת האדם העליון ונשלם הייחוד בשמיני עצרת, שהמלכות מתעלה למוחין” (“מאור ושמש”, רמזי שמיני עצרת).
“כוונת בריאת האדם היה למען יעבוד את ה’ וישתוקק בלבו אליו, ובכל יום ויום יקבל על עצמו לאמור מעתה אהיה עובד ה’ באמת. ומאז בעת הבריאה ניתן בו כוח ההוא, שאם ישתוקק אליו יתברך שמו באמת ויתחרט על מה שפגם ויקבל על עצמו לאמור מעתה אהיה עובד ה’ באמת, יוכל להמשיך עליו אור קדושת עולם המחשבה, שהוא שם אהי”ה עם כל המילויים וזהו החותם של “הושענא רבה” שעל ידי שישראל עושים תשובה וכל אחד מתחרט על מה שפגם וצועק בלב נשבר ובתשובה עצומה וגומר בלבו, מעתה אהיה עובד יתברך שמו באמת. בזה אנו ממשיכים השם אהי”ה עם כל המילויים, שהוא בגימטריה חותם והוא מקיף אותנו וסוכך עלינו לבל יגע בנו שום מגע נכרי” (“מאור ושמש” – פרשת בראשית).
“ענין הצל, שנוהגים שבליל הושענא רבה, כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב (שער הכוונות דרושי סוכות ו’ – ז’). ענין הצל הוא סוד הלבוש, שבלבוש הזה מתלבש האור. ובלי לבוש אין אור, מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן גדלים ומתרבים האורות. ובזמן שנאבד לו לבוש, באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש. וזה סוד אמת – ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד הקב”ה – והשכינה. וזה סוד ‘נעשה אדם בצלמנו’, ו’בצלם יתהלך איש’, שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות. ומה שאנו קוראים בעולמות למעלה ‘צלם’, הלא למעלה אין שום כובד של אמונה, אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות – הוא למעלה אור גדול” (הרב יהודה אשלג, “בעל הסולם”, שמעתי, מאמר רמ”ג. ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה).
“מובא בשער הכוונות, שתורה נקרא זעיר אנפין, שבאם הוא משפיע למלכות, כלומר שמלכות כבר מוכשרת לקבל את השפע, לכן זעיר אנפין, שנקרא תורה, הוא שמח. וזה נקרא שמחת תורה. וזה אפשר לפרש על פי מה שאמר אאמו”ר זצ”ל, שהאדם צריך לשמוח בזה, שיש שמחה לבורא מזה, שיכול להשפיע לתחתונים” (הרב ברוך שלום הלוי אשלג – “הרב”ש”, “דרגות הסולם”, מאמר “שמחת תורה”).
“כל מגמתנו ביום השמיני עצרת, שיתייחד הקב”ה עם הכנסת ישראל ולהמשיך כל אורות העליונים אל המלכות שמים, ועיקר הייחוד הוא על ידי התורה ואורייתא וקב”ה וישראל חד. ועל ידי עסק התורה והבל פיו של האדם, הוא מייחד את הקב”ה עם הכנסת ישראל, שנשמותיהם של ישראל הם קשורים באותיות התורה… שעל ידי ההבל ועסק התורה נמשכים אורות העליונים אל המלכות… ונמתקים כל הגבורות… שאז הוא גמר הייחוד והזיווג, שאז מתייחד קב”ה עם הכנסת ישראל והם מתדבקים אז בשורש שורשם… וזהו ‘ביום השמיני עצרת תהיה לכם’, שאז תדבקו בעצרת שהוא אור אין סוף ב”ה” (“מאור ושמש” – רמזי שמיני עצרת).
“בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת נִתְגַּלִּין בְּחִינַת הַמַּיִם טְהוֹרִים, כִּי אָז מַתְחִילִין לְהִתְפַּלֵּל עַל הַמַּיִם, וְאָז נִשְׁלָם בְּחִינַת תִּקּוּן הַמַּלְכוּת וְזוֹכִין לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז נִשְׁלָם הַתּוֹרָה. כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים, וְעַל כֵּן מַשְׁלִימִין וּמְסַיְּמִין הַתּוֹרָה אָז, וְכָל אֶחָד לוֹקֵחַ אֶת הַתּוֹרָה וּמַקִּיפִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעוֹשִׂין שִׂמְחַת תּוֹרָה, כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּהַתּוֹרָה, וְאָז נִכְלָלִין כֻּלָּם יַחַד וְנִכְלָלִין כָּל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה בְּיַחַד… כִּי הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה זֶה בְּחִינַת סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עִם חֶלְקוֹ וְסִפְרוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהַתּוֹרָה נִכְלָלִין יַחַד, וְאָז יֵשׁ לְהַתּוֹרָה שְׁלֵמוּת… וְאָז נִמְתָּקִין כָּל הַצִּמְצוּמִים וְכָל הַדִּינִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹלֶה לַתּוֹרָה אָז, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה כְּלוּלָה מִכָּל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יַחַד, שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת כָּל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה, וְאָז נִכְלֶלֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁרְשָׁהּ שֶׁהוּא חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית. וְאָז כְּשֶׁנִּכְלָלִין כֻּלָּם יַחַד נַעֲשֶׂה שִׂמְחָה, בְּחִינַת אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמַח, עַל כֵּן זוֹכִין אָז לְשִׂמְחָה, בְּחִינַת שִׂמְחַת תּוֹרָה” (“ליקוטי הלכות” – הלכות הושענא רבה, הלכה ב).

מאמרים נוספים